התמונה של התכשיט שלי, שבחרתי להעלות הוא של שרשרת עם משכית (תליון נפתח עם מקום לתמונות ).ומאחוריה סיפור מעניין שהחלטתי לחלוק עמכם:

במקור את התליון נתן אבא שלי לאמא שלי במתנה עוד שהיו חברים . בצד אחד יש תמונה של אמא שלי ובצד השני של אבא שלי. סיפור ההיכרות של הוריי לא פשוט ,כנגד כל המוסכמות, אמא שלי בת למשפחה דתית סורית ,גרה בשנות החמישים של המדינה בשכונת " בית ישראל" שבירושלים בשכנות לבית הורייה ,הייתה הנגריה של אבא שלי ,בחור חילוני ניצול שואה -כילד ) מעין כרם במקור יליד הונגריה .

בכל בוקר שאמא שלי הייתה הולכת לעבודה ,היא הייתה חולפת על פני הנגרייה ,ואבא שלי "קלט" אותה. הוא ניסה שוב ושוב להתחיל איתה ,אבל אמא שלי שבזמנו יצאה עם מישהו אחר סירבה לו. אבא שלי לא התייאש ואמר לה ,שאם ובמידה הקשר שלה לא יצליח ,הוא שם.

כאשר אמא שלי הייתה פנוייה ,בשכונה קטנה כמו בשכונה קטנה השמועה נפוצה די מהר ואבא שלי ניצל את ההזדמנות.

מיותר לומר שזה היה הלם למשפחה דתית שהבת יוצאת עם בחור חילוני ,אבל סבי וסבתי ראו עד כמה אבא שלי בחור טוב ורציני והם לא התנגדו לקשר.

יש המון סיפורים על איך שאבי היה אוסף אותה מהבית והאחיות הקטנות שלה היו מציצות מבעד לתריסים ,מי הבחור החילוני שבא אליהם הביתה…

הסיפור הכי מרגש מבחינתי ,רומנטיקה של פעם : לפי הסיפורים של אמא שלי ,כבר אחרי שבועיים אבי אמר לה שהיא האישה איתה הוא רוצה להתחתן .

אני מקווה שכאשר ואמצא את הנפש התאומה שלי יהיו לי את הנישואים של ההורים שלי . כשהאהבה היא אמיתית שום דבר לא ינצח אותה !

את החתונה ההורים שלי מימנו בעצמם ,בלי עזרה כספית של ההורים שלהם ,אבל הייתה החתונה הכי צנועה ומדהימה שיש ,ואפילו הייתה תזמורת :)עם עוזי פוקס !!

בתור ילדה אהבתי את התליון הזה וחשקתי בו … אמא שלי החליטה לתת לי אותו במתנה . היום כשאני כבר "ילדה גדולה " .. ההורים שלי מלווים אותי יום יום על הצוואר.

אין דבר יותר חשוב בחיים מאבא ואמא .ההורים שלי בנו את כל מה שיש לנו בשתי ידיהם …והן מהווים בשבילי דמות לחיקוי והערצה. בכל תחומי חיי ובכל ההתמודדויות התליון הזה מלווה אותי והוא זה שנותן לי את האומץ לעשות ולהעיז . השרשרת מדהימה ביופיה . וצירפתי גם תמונה שתראו על מה אני מדברת …

1. השנה הוריי חגגו 50 שנות נישואין …. מיצאו את ההבדלים

אז יש לי שני תכשיטים כאלה

התכשיט הראשון הוא תליון מטבע ממרוקו שעבר מס גילגולים עד שהגיע אלי, מסבתא רבתא רבתא עד לאמא שלי שהעבירה אותו אליי ואני שומרת עליו מכל משמר לרוב אני עונדת אותו ומרגישה גאווה ענקית שהוא שלי.

התכשיט השני הוא צמיד זהב שסבתא שלי שתחייה קנתה לי מתוניס, כל נכדה קיבלה עגילים עם אבן אבל אין סירבתי כי אני לא אוהבת עגילים וסבתא אהובה שלי שאלה אותי מה אני רוצה וביקשתי צמיד מתוניס (עיר הולדתה). זאת המתנה הראשונה שלי מסבתא שלי, בגיל 24 קיבלתי אותו. הוא יורד מהיד לעיתים מאוד רחוקות, אליו נוספו עם השנים צמידים נוספים שקיבלתי מהורים שלי בחינה וזוג צמידי זהב מרוקאים שחמותי קנתה לי עבור כל לידה.

סבתא שלי נפטרה לפני ארבעה וחצי חודשים. יום לפני שהיא נפטרה, אמא שלי הסירה את טבעות האירוסין והנישואין שלה שהיא ענדה בלי להוריד כבר 65 שנים (האצבעות שלה התנפחו, ולא רצו שהן יפגעו מהטבעות). במהלך השבעה זכיתי לקבל לרשותי את הטבעות, ומאז הן לא יורדות מהיד שלי. כל פעם שאני מדברת עם אמא שלי היא מסתכלת על כף היד ואומרת שזה מזכיר לה את אמא שלה. גם אני מסתכלת עליהן ומנשקת אותן כשאני מתגעגעת לסבתא שלי.

הטבעות עשויות פלטינה, ואחת מהן משובצת יהלומים בחיתוך אמרלד.

צמיד זהב שקיבלתי מסבתי בגיל 18.

לסבתא רבא שלי שעלתה ממצרים היו עשרה צמידי זהב, לכל אחד מילדיה היא העניקה צמיד, גם סבתי קיבלה אחד. כל אחד מעביר את הצמיד לבת הבכורה, אמא שלי, בת בכורה ואני הבכורה במשפחתנו. כך עבר הצמיד אחד מהשני נשמר ומעביר סיפור של דורות

צמיד אהוב ויקר לליבי מאוד😊

סבתא שלי מעולם לא הורידה את השרשרת הזאת, תמיד היא הייתה מסתבכת לה כמו בתמונה ותמיד הייתי מבקשת ממנה להוריד את השרשרת כדי שאסדר אותה, כשהיא התחילה לא להרגיש טוב באתי לבקר אותה בביתה, היא הייתה צריכה להיכנס לניתוח, היא הורידה את השרשרת מעליה וביקשה ממני שאשמור לה אותה עד שתצא מהניתוח, אני כמובן התחלתי לבכות ואמרתי לה "מה פתאום סבתא זאת השרשרת שלך את תענדי אותה לאחר הניתוח" היא התעקשה ואמרה "את רק שומרת לי עליה אני לא יכולה לשים אותה בניתוח" וכך קרה, כשסבתא יצאה מהניתוח מצבה מאוד הדרדר ולאחר מכן נפטרה, אני עד היום שומרת על השרשרת שלה והיא לא יורדת ממני כמו שלא הייתה יורדת ממנה, כל ילד שלי מושך את השרשרת הזאת ונותן נגיסה בלב הקטן.

השרשרת מלאה בזכרונות מסבתא וגם מילדיי, היא לא מפסיקה להסתבך כמו שהייתה מסתבכת על הצוואר של סבתא וזה כל כך מקרב אותה אלי ❤

יש לי סיפור מהשבוע האחרון.
לפני 10 שנים ביום הולדתי ה50 קיבלתי מהורי עגילים מזהב. בד"כ אני עונדת אותם בשבתות או בארועים. באותו שבוע נשארתי עם העגילים כל השבוע. ביום שישי בעלי חזר מהבריכה ומראה לי חלק מעגיל שמצא בקרקעית הבריכה . הוא לא זיהה שזה שלי ועוד שאל נראה לך שזה זהב? צללתי בבריכה כי ראיתי משהו נוצץ. מיד שלחתי יד לאזניים וגיליתי שחסר לי חלק מהעגיל.
אני לא הייתי בכלל בבריכה. כנראה שהחלק נפל לי במיטה ונתפס בבגד הים של בעלי שהיה מונח שם. איך הוא דוקא ראה אותו בקרקעית הבריכה הציבורית והחזיר לי אותו?
אני רואה בזה השגחה פרטית העגיל מהורי יקר לי מאוד. ומודה לקב"ה שעזר לי למצוא אותו בעיקר כי אבי ז"ל נפטר לפני כשנה.
תודה על הסבלנות לסיפור הארוך.

סבא שלי היה צורף…
סבתא שלי היתה אישתו השלישית…
הוא היה בשנות ה40 לחייו
היא היתה בת 12
הם התחתנו כי היה רעב והוא הבטיח לכלכל את כל המשפחה.

כמה דמעות הצמיד הזה שמע וראה
בכמה ארצות הוא טייל
כמה יבשות הוא חצה
כמה אוכל הכינו איתו. אני יכולה לשמוע את הקרקוש שלו עם קערת הקוסקוס

כשסבתא עברה לעולם אחר – הצמיד עבר אלי.

יש 7 פרטים כאלה בעולם
אחד מהם עלי.

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במרוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

לסיפורי תכשיטים ספציפיים ממרוקו כמו הסיטוארים וצמידים מרוקאים עקבו אחרי ערוץ היוטיוב שלנו ופה בבלוג…..

ז׳אן בזאנסנו

מתוך :חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו –

אם סבתא שלנו הייתה יודעת ששנים אחרי שנסגרה חנות התכשיטים שלה